טקס יום השואה והגבורה בתיכון קוגל - תשע"ט
מתוך טקס יום השואה – תשע"ט
בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובמסגרת החיים בגטו, השתנה עולמם של הילדים ובני הנוער מן הקצה אל הקצה – הבית שבו גרו, החברים שאתם שיחקו, בית הספר שבו למדו – דבר לא נשאר כפי שהיה.
נוסף על כך, הילדים נאלצו לעתים לעסוק בעניינים שבהם טיפלו רק מבוגרים לפני פרוץ המלחמה – השגת מזון, יציאה לעבודה, אחריות על המשפחה ועוד. אפשר לכנות אותם בתקופה זו – ילדים מבוגרים. האנשים הקטנים הללו, אזרו אומץ ונטלו חלק במאבק על החיים
מתוך טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע״ט (2019) בבית הספר השש שנתי ע״ש חיים קוגל.
מבצעת:שובל שריקי וחברי להקת בית הספר
בימוי, ניהול מוסיקלי ואומנותי : שי חזן.
מתוך טקס יום השואה – תשע"ט
מכתבו של זיגפריד רפפורט לאימו – כתב כשהיה בן 11 לאחר שהופרד מהוריו ואחיו
אמא יקרה,
מה שלומך? קיבלתי את שני מכתבייך. אני בריא.
כבר אין לך עוד כאב בטן?
אימא, אני חושב שאת צריכה לחם. אני אלך לבלוק 3. יש לי מספיק לעצמי אז אל תדאגי בגללי.
אימא כאשר… עבדנו שלושתנו האם היה טוב לנו יותר? הלוואי שנהיה שוב ביחד בקרוב. כאשר יהיה לי לחם אשלח לך, הרי את יודעת זאת אימא.
אימא, אני יודע כיצד לחיות עם הקצבת מזון.
אימא, תשלחי לי בבקשה נייר מכתבים, לכן לא כתבתי. הבלוק שלנו יישלח לגז בימים הקרובים, אימא, לכן יש לי את הנייר הזה.
הכל כאן מודבק וגנבתי את הנייר הזה.
אימא אני מנשק אותך, ד"ש לפאולה. בקרוב נבשל שוב תפוחי אדמה במתפר
מתוך טקס יום השואה – תשע"ט
"וכך, בתוך שבעה חודשים, איבדתי את אבי, אחי ואמי. אני היחיד ששרד. זה מה שעשו לנו הגרמנים, ואלה הם הדברים שאסור שיישכחו.
מצד שני, נקמנו את נקמתנו: הניצולים – וביניהם אני – הצליחו לגדל משפחות נפלאות. זוהי הנקמה והנחמה".
צבי קופילביץ
מתוך טקס יום השואה – תשע"ט
כל זמן שאנחנו מזכירים אותם, הם חיים!
נכון, שכבר עברו הרבה שנים
נכון, שלא חסרים עניינים עכשוויים, בוערים,
נכון, שמחריד לשמוע על אותם אירועים נוראיים
ולחזור עליהם, לספר ולהזכיר.
לא מעטים כלל לא רוצים…
אני מרגישה שאנחנו חייבים זאת
לעצמנו ולאלה ששם הומתו !
כל זמן שאנחנו מזכירים,
הם עדיין חיים.
כל זמן שחושבים עליהם וכואבים,
שלא שותקים ולא משלימים
למרות, ונגד השנים!