היום התרגשתי. לא קורה לרוב, "דור שני" כזה, אבל היום פשוט זה קרה. ממה מתרגשים ספרני בתי ספר? כמובן מתלמידים. איש מאתנו לא נמצא שם בשביל המשכורת המפוארת. מתרגשים מהצלחה קשה להסגה, מהתמודדות, מחקר וסקרנות אמתיים. אתם יודעים: אנחנו תומכי למידה. בחזית יש מורה, ואנחנו חלק מהלוגיסטיקה. פעם נלחמו נגד אנאלפביתיות, היום כבר לא. ילדים וילדות, ונערים ונערות ידעו קרוא וכתוב. אבל אנו שם כדי שיהיה להם חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית….כדי שיהיה להם חשיבה עצמאית. נלחמים כדי שיהי מחנכים, מובילי דעת, רופאות ועורכי דין. התרגשתי, כי פגשתי היום 2 תלמידים מוצלחים של בית ספרינו, תיכון קוגל.
היום נערכה פתיחת הספרייה החדשה של תיכון קוגל בעיר חולון. זהו בית הספר התיכון הוותיק בעיר, שנוסד בשנת 1949, וכיתתו הראשונה סיימה את לימודיה בשנת 1952, לפני 70 שנה בדיוק. שני בוגרי מחזור א' הגיעו לאירוע, אחד מהם הוא התורם שאפשר הקמה של ספרייה חדשה לבית ספר המאוד ותיק. שניהם בעלי תואר דוקטור, ואחד הגיע בליווי בני משפחתם. הכניסה לספרייה הפכה לגלריה קטנה אודות לתמונות שמשפחתו של בוגר נוסף תרם, האמן ראובן אבן.
באירוע הפתיחה לאחר דברי תודה, מוטי ששון, ראש העיר הוותיק והמיתולוגי, שגם הוא למד בבית הספר קוגל, העלה זיכרונות מהימים שבהן הליכה והגעה לבית הספר היו דרך דיונות חול. לפני האירוע ראיתי שאיש מבוגר מחפש בספר מחזור הענק שיש בכניסה לספרייה, תמונות מחזור מודבקות על קרטון עם למינציה: ספר כבד מאוד. שאלתי "באיזה שנה למדת כאן?" בגאווה אמר לי: "מחזור א', סיימתי בגרות ב-1952. הינו 17 חבר'ה במחזור". גיליתי שד"ר הירש, בן 87 פעיל מאוד גם כיום, מתנדב כמורה בשני בתי ספר… דור אחר ללא ספק: דור הנפילים.
לבסוף דיבר משה, שבזכות תרומתו, נבנתה הספרייה המודרנית והחדשה. הוא סיפר את קורותיו, החל מילדותו בפולין דרך הבריחה עם משפחתו לרוסיה עם הכיבוש הגרמני. עלייה לקיבוץ עם ילדי טהרן ויציאה לעיר על מנת לסיים בגרות..בעיר חולון, בבית הספר קוגל. ראיתי את ד"ר דרוקר מחבק באהבה של חברות נפש את עמיתו ד"ר הירש, עם ברק בעניים כאילו הרגע קבלו תעודת הבגרות, כמו לפני 70 שנה. ואני התרגשתי. ולי ברחו כמה דמעות. אני, שיוצא לי לבכות פעם בכמה עשורים, התרגשתי, הייתה לי הזכות היום להכיר שני בוגרים מוצלחים ממחזור א', מבית ספרינו קוגל.