חזרתי הביתה היום נוגה לאחר הטקס לזכרו של עמירם. לא זכיתי להכירך כמורה, אלא נתקלתי בך באקראי במפגשים בודדים, אך היום התקנאתי שלא זכיתי להכירך כאדם. הדברים שנשאו לזכרך מוקיריך היו מעבר לרגש, אלא היה בהם כדי לחוש את ההחמצה שיש באבדת אדם. אמרתי לעצמי, אם כבר לבחור בהוראה, או אם ההוראה בחרה בך, שתהיה ראוי לעמוד מול כיתה, ללמד דבר בעל ערך, לחנך ולהיות אדם שנושאים אליו עיניים. העבודה שלנו נוגעת בנפש הילדים. היא עלולה לפצוע בנקל, אך עשויה לרומם באחת. לפיכך עלינו לפעול בה בחרדת קודש כאילו בתוך חדרם של ילדינו הפרטיים אנו פוסעים.

עמירם, כולם מדברים עליך שהיית ציני ומושחז בחשיבה ובלשון. בטוחני שלאחר שתניף בביטול את הטקס המרגש שערכו לך, תוכל גם להתמלא בכל הזכויות שהותרת כאן, במעשיך שהולכים אחריך וברבות מטביעות אצבעך שהשארת במי שנקרה בדרכך. תלמידים, מורים, קולגות, אנשים. זכית, עמירם. אומנם לא השארת צאצאים בעולם והספרים בספריה הם רק ספרים, אך אנשים רבים זכו בך. אשריך.

אלון אופיר, מחנך י״ב 1, בדברים שכתב בעקבות הטקס לזכרו של עמירם אחירותם.

והנה קישור לסרטון שערך אדוארדו היקר.